נוירואימונולוגיה הינו המדע העוסק בקשרים ההדדיים בין המערכת החיסונית ומערכת העצבים. במישור המחקרי בתחום הנוירואימונולוגיה, נחקרים המנגנונים האימונים המעורבים בתסמונות קליניות שנגרמות מפעילות מוגברת או "מוטעית" של מערכת החיסון המכוונת נגד מרכיבים של מערכת העצבים המרכזית או ההיקפית.
במישור הקליני, נוירואימונולוגיה עוסקת במחלות נוירולוגיות שבהן מערכת החיסון משקחת תפקיד מרכזי בפתוגנזה. לרב מדובר במחלות חיסון עצמי (אוטואימוניות) ראשוניות של מערכת העצבים (כמו טרשת נפוצה או מיאסתניה גראביס או תסמונת GUILLAIN BARRE), אך גם במחלות בהן הפגיעה במערכת העצבים היא משנית לתגובה אוטואימונית סיסטמית (למשל במצבים של מעורבות נוירולוגית במחלות רקמת חיבור- CONNECTIVE TISSUE – כמו זאבת – LUPUS), במחלות נוירולוגיות שמתפתחות אחרי עירור אימוני (למשל כתגובה לוירוסים או חיסונים או פגיעה אימונית כתגובה לסרטן – מחלות פראמאופלסטיות) וגם במחלות נוירולוגיות שבהן קיימים מרכיבים פתוגנטיים אימונים משניים שמשפיעים על התפתחותן או התקדמותן.
(ראה רשימה נפרדת ומורחבת של מגוון המחלות הנוירואימונולוגיות מכל הסוגים האלו)
